במירוץ אחר החיים

אתמול היה אחד מאותם ימים שמנסים להספיק הרבה בשעות המוקצות לנו ביממה. בבוקר לארגן את הילדים לגן ולבית הספר, לעבור בסופר לקניית מצרכים לחוג בישול בצהרון, לחזור הביתה לארגן ולסדר, לאסוף את הילד מהגן לפגישה עם קלינאית תקשורת (הכל תקין טפו...טפו...טפו...), ולעבודה- 4 שעות אינטנסיביות עם ילדים. להתעצבן על הבעל שהשחיל בדיחה על איחור בשעת ההגעה הביתה, לחכות להורים המאחרים לקחת את הילדים (דווקא היום יש פקק נוראי). ברבע לשש כבר ללכת על המסלול בחדר כושר, לבקש מאד יפה מאמא שתכין במקומי סלט לסדנא, להתקלח, לאסוף את הסלט (לא לשכוח לתת לאמא נשיקה ענקית!) ונוסעים לסדנאת קרושה ברעננה. ללמוד דבר חדש, להתעמת עם המסרגה, להתייאש ולהתעודד מחדש ולהמשיך לסרוג. להגיע הביתה לשלוח מיילים (שאם לא הייתי שלוחת באותו הרגע, מי יודע מתי הייתי עושה את זה) וללכת לישון. לאחר חמש שעות שינה, להתעורר בחמש בבוקר עם אף סתום וחוסר יכולת להירדם בשנית. אין משהו מעניין בטלויזיה וכולם בפייסבוק ישנים, מה עושים? סורגים!!!!! איזה הבדל בקצב העבודה לעומת אמש. רמת הריכוז גבוהה מאד והסריגה זרמה (יש סיכוי שאסרוג עוד?). וזהו ליממה האחרונה, מחכה שהילדים יתעוררו ונתחיל יום חדש, רגוע וללא כל התחייבויות.
אז אמש התארחתי אצל מילשייק לסדנאת קומונה בהנחייתה של דפי. מי היה מאמין שאני אלמד לסרוג במסרגה אחת. בילדותי אמא ניסתה ללמד אותי לסרוג וזה היה איום ונורא!!! אחי הגדול קלט את העניין, ואני- לא!!!! אבל בהנחייתה הצמודה של דפי ובהשראת הבנות המקסימות, הצלחתי לקלוט את העניין. כמובן שאני צריכה עוד להשתפשף והעבודה רחוקה מלהיות מושלמת, אבל הצלחתי לסרוג! אני מרוצה מהעבודה.

 עכשיו נותר להחליט מה עושים עם זה. כבר יש כמה רעיונות.

בנות יקרות, שמחתי להכיר אתכן אישית ונהנתי מערב חברתי ומשחרר. תודה!